אני עדי ואני פמיניסטית.
במאי 2015, ערב יום הולדתי ה29, אני ובעלי למדנו כי אני בהריון. כששאלו אותי "מה את חושבת שיש בבטן?" תמיד הייתי אומרת: "מה שיוצא אני מרוצה.", אבל בסתר הייתי פונה לבטני ומדברת בנקבה. בעלי, ששמע את השיחות, היה צוחק עלי שעם כל הפמיניזם וכל הרצון שלי לבת - יהיה לי בן.
לאחר כמה חודשים היינו ב"סקירה ראשונה", לאחר בדיקה מקיפה, שכללה מעבר על כל האיברים, הרופא פונה אלינו ושואל "נו, ניחשתם את המין?". אני מסתכלת על הרופא ושואלת "אני אמורה לראות משהו מיוחד?". ואז נאמרה המילה: "בולבול". הרופא הראה לנו בפרוטרוט את האיבר הקטן מכל מיני כיוונים ואני שוכבת אחורה מנסה להבין איך לביתי הבכורה יש "בולבול"?
ישר לאחר מכן התחלתי לפנות לבטן כזכר, זה לא היה קשה כי זו היית עובדה, זה גם לא היה כואב או משבר – פשוט עובדה.
אבל למה בעצם רציתי בת? רציתי בת כדי להראות שבת לא צריכה להיות רק עם פפיונים בשיער, רציתי בת כדי שהיא תבוא הביתה ותגיד לי שהיא שיחקה היום "רופאה ואח", רציתי בת כדי להלביש אותה בחולצה עם טרקטור ורציתי בת כדי להדגים שכל ה"אהבת ורוד" וכל ה"תקרת זכוכית" זה לא מולד, זה תרבותי. זה לא שרע לאהוב ורוד, גם אני אוהבת ורוד, ושחור וכחול וטורקיז, הבעיה שלי היא בהצגת צבע, פריט או מוצר כמתאים למגדר מסוים. לצבע אין מגדר, זה צבע – זה יוניסקס.
אני רוצה לפוצץ פה אגדה – בין ילדות וילדים אין הבדל במבנה הגוף חוץ מאיבר המין!
שמעתן נכון! למה? כי רק בגיל ההתבגרות מתחילים ההורמונים אסטרוגן וטסטוסטרון לשנות את גוף האדם. מה הבעיה? שרוב חברות הביגוד כן עושות בגדים שונים לילדות וילדים. יש הבדלים במבנה גוף אצל ילדות וילדים, כמובן, אבל הם לא מושפעים ממגדר או מין אלא מגנטיקה ותזונה. מכאן, שהייתן מצפות שיהיו מידות שונות, גזרות שונות וכו' אשר מוגדרים לפי צורת גוף: כתפיים רחבות יותר, ידיים ארוכות יותר וכו'. אבל אין! ההבדל המשמעותי ביותר הוא לפי מין. משמע: ילדה שיש לה כתפיים קצת רחבות, בגדי הבנות עם הלבבות והפפיונים אולי לא מתאימים לה, וילד שהוא קצת צנום מוצא לרוב ביגוד בצבעי סגול, ורוד ואדום. יכול להיות שהילדה לא רוצה חולצה עם פפיונים והילד אוהב את הצבע הסגול אבל כמו שאנחנו רוצים לטרוף את העולם ככה אנחנו צריכים להציג לילדים שלנו שאין גבולות – כולם שווים וכולם יכולים לעשות מה שבא להם וללבוש מכל טוב החנות.
בחזרה לבני, בסוף ינואר, ביום הקר בחודש הגיע לעולם איתן. אחרי ההתאוששות הבנתי - שזה שיש לי בן לא אומר שאני לא אעביר את הפמיניזם שלי הלאה. להפך, הבן שלי ידע שהוא משחק גם אח, הבן שלי ילבש בגדים של בת דודה שלו לפעמים גם אם הם בצבע תכלת עם נקודות, הבן שלי לא יבין למה הוא מרוויח יותר ממישהי באותו תפקיד והבן שלי יראה כל אדם כשווה ללא הבדלי מגדר או מין.
יחד עם שירי וליאור אני מזמינה אתכן לעקוב אחרינו ולהמשיך ליהנות ממה שעושה לנו כל כך טוב, מבלי לפשוט את הרגל.
הלבשה נעימה,
עדי ב. זק
צוות אמהות מלבישות
